מכיוון שהבטחות יש תמיד, אבל הפרויקטים הגדולים מתעכבים, גרוס בחר לפני כ-25 שנה לעבוד כעצמאי עם הארכיונים על פרויקטים נבחרים. איתור סרטים אבודים בנושאי ארץ ישראל והשגת מידע על מיקומם בעולם, שימור, חידוש ועיבוד של סרטים שנעלמו – והצגתם בסינמטקים לציבור.

“מדי שנה אני מצליח לטפל בחמישה עד עשרה סרטים. אותם אני מציג בכל הארץ. התקציבים שאפשר לגייס הם זעומים ורוב העבודה נעשית ללא שכר כספי. אני לא קורא לזה “התנדבות” כי השכר האמיתי הוא ההנאה הצרופה בעיסוק זה. יש בארץ לא מעט אספנים בתחומים שונים, וכולם יודעים שהיחידים שמרוויחים בתחום זה הם בתי המכירות ונותני השירותים לאספנים. האספנות שלי היא יוצאת דופן, כי העבודות שלי נתרמות מראש לארכיונים. זה כמובן מקל גם על השגת סרטים רבים “הכלואים” בארכיונים רבים בעולם, וכדי לחלצם צריך שתופי פעולה בין הארכיונים.

הזיכרון החזותי של המאה ה-20

את הדרך לארכיוני העולם התחלתי באמצע שנות ה-90 במיזם מטורף שקראתי לו “הזיכרון החזותי של המאה ה-20″. באותה תקופה האינטרנט היה איטי למדי, ואף על פי כן האמנתי שאפשר יהיה להנגיש את אוצרות הקולנוע הארכיונים לציבור בכל העולם. הרעיון היה דומה ל”יוטיוב”. אמנם השיתוף היה אמור להיות בתשלום – אבל ארכיונים לא אוהבים לנדב את אוצרותיהם. האיש שהתגייס למימון התוכנית שיזמתי היה המיליונר ז’אן פרידמן, מחלוצי התקשורת המודרנית בעולם. בסיועו הגעתי לארכיונים ברחבי העולם, הכרתי את האוספים ובחנתי סרטים רבים שעניינו אותי בנושא ארץ ישראל. אבל המטרה העיקרית לא הושגה. תכננו אותה לשנת 2,000, למילניום שהיה כל כך מתוקשר. אבל, האינטרנט היה איטי ובמקרה הטוב אפשר היה להעביר קובץ של סרט קצר באיכות ירודה – בתוך 10 שעות…. פעולה שלוקחת היום שתיים-שלוש דקות לקבצים בגודל דומה”.

ובכל זאת תקופה זו הייתה משמעותית מאוד מבחינתו של גרוס, כי פתיחת הארכיונים והמידע שהיה רשום אז בכרטסות ומיקרופילם, אפשרו גישה לסרטים רבים שהיו סגורים בקופסאות פח. כבר ב1991 נסע לברה”מ בימי הגלסנוסט לאתר את הסרט “חיי היהודים בא”י” משנת 1913. הסרט היה ידוע, אך לא היה ידוע היכן יש עותק שלו. החיפושים החלו עוד בשנות ה-70 בימי הסדרה “עמוד האש”, ובטלוויזיה הישראלית אפסו התקוות למצוא אותו. התגלית האמיתית הייתה ב1997 במרכז הלאומי לקולנוע בצרפת CNC, הנגטיבים של הסרט נמצאו.

“זו היתה התגלית החשובה ביותר בכל שנות עבודתי. הייתי שותף לשחזור ושימור הסרט בתקציב שתרמה ממשלת צרפת לכבוד חגיגות ה50 למדינת ישראל. אמנם היה מדובר בסכום צנוע של 30 אלף יורו, אבל היה בלתי אפשרי להשיג סכום כזה בארץ, אפילו למטרת שימור אחד משני הסרטים הציוניים הבודדים שהופקו בארץ בימי הטורקים. לסרט הכנתי פסקול בתקציב מצומצם ובקריינות, בהתנדבות, של יהורם גאון. היו כמובן תגליות רבות וחשובות, כמו סרטיו של אבי הסרט העברי יעקב בן דוב, ובהם “שיבת ציון” מ1920 “אביב בארץ ישראל” מ1928 ועשרות עבודות של רסטורציה שיזמתי של סרטים שנמצאו בבתים פרטיים ובארכיונים בארץ כאבן שאין לה הופכין”.