השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה לאחרונה תביעה, שהגיש גבר נגד בת זוגו לשעבר ואם בנו, בטענה לניכור הורי, ובה דרש פיצויים של 350 אלף שקלים. את האישה ייצגה בהליכים עו"ד ענבר לב.

על פי התביעה, התובע, תושב ישראל, והנתבעת, אזרחית צרפת, חיו בזוגיות במשך כשלוש שנים, ונפרדו כשהנתבעת הייתה בהריון. 

בכתב התביעה טען הגבר, כי לאחר הלידה פעלה הנתבעת כל העת, כדי להביא לניתוק הקשר בינו לבין בנו, ובשלב מסוים אף עזבה את הארץ ועברה להתגורר עם בנם בצרפת, ללא הסכמתו. גם בצרפת, כך לטענת התובע, המשיכה הנתבעת למנוע כל קשר בינו לבין הבן ונקטה בניכור הורי, ולפיכך, על פי דיני הנזיקין, מגיעים לו פיצויים.     

האישה טענה מנגד, באמצעות עו"ד לב, כי לא היא הגורם לניתוק הקשר בין התובע לבנו, אלא האב עצמו. לטענת עו"ד לב, לתובע היה ברור מתחילת הקשר ביניהם, כי שהותה של האישה בישראל היא זמנית, וכי היא לא תקבע את מרכז חייה בישראל. היא הוסיפה וטענה, כי התובע, שכלל לא רצה בילד, אף לחץ על האישה להפסיק את ההיריון והסכים ליציאתה מישראל.

לדברי עו"ד לב, בניגוד לטענות התובע, האישה דווקא פעלה לקיום הקשר בינו לבין בנו, והסכימה לבדיקת האבהות.

במשך תקופה ארוכה, לאחר שענייני המשמורת, זמני השהות ודמי המזונות נפסקו בצרפת, לא נקט התובע בשום צעד כדי ליצור קשר עם בנו. "רק כאשר הוא נדרש לשלם את המזונות בהתאם לפסק הדין שניתן בצרפת, הוא התעורר וביקש את זמני השהות" דברי עו"ד לב.

לדבריה, זמני השהות של התובע עם בנו לא התקיימו כסדרם, אך לא הנתבעת היא זו שמנעה אותם, אלא התובע עצמו הוא זה שסירב לפגוש את בנו. "התובע אינו מנוכר, הוא זה אשר יצר את הנתק", טענה עו"ד לב, "התובע לא פעל על פי החלטת בית המשפט הצרפתי לחידוש הקשר במרכז קשר, וכל עניינו אינו אלא כספי".

בפסק דין ארוך ומנומק, סקר השופט שני את תופעת הניכור ההורי והדגיש, כי מדובר בתופעה שיש לעקור מהשורש. "הנזק שהיא גורמת לקטינים ולהורה המנוכר הוא נזק שאין לו שיעור", פסק השופט. עוד ציין השופט שני, כי ניכור הורי, מעבר להיותה עוולה נזיקית, היא גם הפרה חוזית, המצדיקה פיצוי כספי גבוה. אולם, לדבריו, במקרה זה אין מדובר כלל בניכור הורי.

השופט שני קבע בפסק דינו כי התובע, שנקשר במערכת בינאישית עם אזרחית זרה, שאין לה שורשים בישראל ומועסקת על ידי גורם זר – צריך היה לצפות, כי היא עשויה להידרש לעבוד במקומות שונים בעולם, וכי תרצה בשלב מסוים לעזוב את ישראל, הגם שבמקרה זה מדובר במערכת יחסים זוגית קצרה, ללא נישואים. "קיומו של ילד משותף לצדדים אינו 'צו מאסר' בישראל לאיש מהוריו", קבע השופט.

באשר להתנהלות התובע, קבע השופט שני, כי הוא לא עשה דבר של ממש ליצירת קשר עם בנו, ונקט בהמתנה ממושכת, בחוסר מעש בזמן אמיתי, באי מיצוי האפשרויות שניתנו לנו, שהיה בהם כדי להעמיק את הנתק. 

השופט שני מציין בפסק דינו כי "לכאורה, נראה, כי התובע תמרן עצמו למצב, בו לא מיצה הביקורים, חדל מעשייה בפרקי זמן של שנים, לא שיתף פעולה עם מרכז הקשר, הכל כשהוא צופה יותר פני עתיד כספי ופחות פני עתיד הורי".

השופט שני קיבל את טענות עו"ד לב, וקבע, כי מרשתה פעלה כהורה מסור וסביר על מנת לשמר הקשר בין התובע לבין בנו, על רקע "חוסר התלהבותה" מלכתחילה מכל קשר עם התובע.

לסיום קבע השופט שני כי דין התביעה נדחית, הן משום שהתובע הוא הגורם העיקרי לניתוק הקשר עם בנו, והן משום שהוא לא הצליח להוכיח, כי הנתבעת פעלה בזדון או באי שיתוף פעולה סביר. 

השופט שני לא הסתפק בדחיית התביעה, אלא אף הטיל על התובע לשלם לבת זוגו לשעבר הוצאות משפט כבדות, בסך 45 אלף שקלים.