ואז, באחר-צהרים שמשי ונעים של סוף פברואר, פתאום שמעו השכנים צלילי כינור בוכיים עולים מדירתה, וחתולות-הבית הגיבו בהתאם בסדרת יללות קורעות לב ונשמה. השכן מהוועד ירד והצמיד את אוזנו לדלת, לוודא את מקור הנגינה. ואישר לשכנים המופתעים, שהציצו מהדלתות, שזה בא ממנה. ותהו: זאת היא מנגנת או שהגיע מישהו לבקרה ומנגן לה? ולא נמצאה תשובה. למחרת העזה השכנה שבדלת הסמוכה לשאול אותה, בדרך לפחי האשפה, מי מנגן כל כך יפה. ונענתה בפשטות: 'אני'! ושלא כהרגלה אף הרחיבה ונידבה: 'אחרי הרבה שנים חזרתי לכינור שלי'. השכנה, המופתעת מעודף המלים הזה, נבוכה ואמרה: 'זה כל כך נפלא'. והלכה לדרכה.

מאותו יום ואילך נהנו השכנים להטות אוזן לצלילים שבקעו מהדירה של שיינה-יפה. זה היה תמיד בדיוק בשעה ארבע וחצי אחר הצהרים. קצת אחרי ה'שלאף-שטונדה', וממש לפני שיצאו כולם למרפסות ללוות את השקיעה בדרכה האחרונה לאותו יום. שלושים דקות של נגינה מופלאה, מכמירת לב, שהעלתה בהם זיכרונות מה'קינדרשטובה' שלהם, שם, בגרמניה, בפולין וגם ברומניה. מהר מאד הם שינו 'סדרי עולם' לכבוד המוסיקה ובימים שמזג האוויר איפשר זאת, ובארץ כידוע יש הרבה כאלה, פשוט היו מתיישבים במרפסות שלהם כבר בשעה ארבע ועשרים דקות, עם הכיבוד שהכינו בעוד מועד – והמתינו בדריכות כדי להאזין לקונצרט של שיינה-יפה. והיו מתמוגגים כבר מהצליל הראשון. כנראה שגם היא ידעה זאת ופתחה את דלתות הסלון למרפסת כדי שישמעו מה יש לה לומר. סוף סוף אמרה. והם הקשיבו. ועוד איך.

ומה אנשים, בני תרבות, צריכים יותר מקונצרט אחר-צהרים טוב מלווה בתה ועוגה? אוי אוי אוי, קצת אירופה בלבנט. לכמה רגעים אפשר לשכוח שאנחנו באגן הים התיכון ולפנטז את אולמות הקונצרטים והתיאטראות של אירופה. ואז, הנחיתה במציאות המיוזעת, קצת קלה יותר.

ועכשיו היו מברכים אותה לשלום בחדר המדרגות, כשיצאה מהבית למכולת או לקופת חולים. והיו מנידים ראש בנימוס, בחיוך ואפילו אומרים מילה טובה על נגינתה. והיא, כהרגלה, הייתה משיבה להם תודה במנוד ראש שקט וממשיכה בדרכה.

הקונצרטים-של-אחר-הצהרים נמשכו כסדרם ובמועדם. אחרי הכל, סדר צריך להיות. ומה יותר מסודר משיגרה מבורכת שלפיה אפשר לארגן את כל היום. גם שכנים מהבניין שמשמאל ומזה שמימין החלו להטות אוזן לצלילים הבוכיים. ואלה נמשכו מידי יום ביומו, גם בחודשי האביב ועד תחילת הקיץ.

ואז, יום אחד, נחרב העולם. החתולה רייז'לה נעלמה. האדמה בלעה אותה. שיינה-יפה הסתובבה בכל חצרות השכונה, קוראת בשמה, מצקצקת בלשונה, מתחננת בדמעות. כלום. רייז'לה, חתולת-זבל בצבעי שחור-לבן, איננה. ושיינה-יפה ירדה מהפסים, פשוטו כמשמעו. מבחינתה, קץ העולם הגיע, למרות שסביר היה להניח שאיזשהו ילד שעבר בסביבה, אסף את רייז'לה, הידידותית יתר על המידה, לביתו, ועוד יותר סביר היה שאמא של הילד אסרה את הכנסתה לבית וזרקה אותה לחצר, תוך שהיא מרשה לו להאכיל אותה וזהו. לא בבית. אבל החצר לא הייתה אותה חצר ושיינה-יפה ביכתה את היעלמותה ומאנה להנחם.

בימים הבאים הסתובבה אבלה וחפוית ראש. מכה על חטא. ממלמלת חצאי משפטים במין תערובת בלתי ברורה של פולנית ויידיש, שהשכנים, ששמעו אותם, לא הצליחו להבין מהם במה מדובר, ורק הבינו שהיא מביעה צער ומבקשת סליחה מרייז'לה, על ששוב לא הצליחה לשמור על אחד 'מהילדים'.

את הקונצרטים המשיכה לקיים כסדרם, אבל הצלילים הפכו יותר ויותר בוכיים. קורעי לב. זה היה ה'שבעה' של שיינה-יפה על חתולתה האהובה, ואולי על כל הארבעה שנמחקו לה  מחייה, בחודשים האחרונים, כל אחד בדרכו.

ובאחר צהרים אחד, תוך כדי נגינה, היא יצאה עם הכינור למרפסת. השכנים הרגישו מיד שמשהו שונה. הצלילים קרובים מידי. כאילו מדברים אליהם ישירות. מאשימים, משתפים, מבקשים משהו, למרות שהם לא הבינו מה. היא התקרבה ועמדה עם הכינור ליד מעקה הבלוקים הרחב, שהיה בסיס טוב לעציצי  הגרניום הצבעוניים, וניגנה, וניגנה. יותר מהמנה היומית הרגילה. וכשסיימה קרה משהו שלא קורה בשכונה המרכז-כרמלית הזו כל יום: כל השכנים התקרבו למעקה, נשענו בנינוחות מדושנת-עונג, ומחאו לה כפיים, והיו כאלה שאפילו העזו לומר בקול רם: 'בראבו'. ואז קרה משהו עוד יותר יוצא דופן: שיינה-יפה הוציאה את ראשה מבעד למעקה ואמרה לכולם 'תודה לכם'.

ואז, היא הניחה את הכינור על שולחן הקפה וטיפסה על המעקה. ייצבה עצמה על אדן המוזאיקה הרחב, אמרה לכולם: 'שלום שכנים'. וקפצה אל הוואדי, שבמשך שנים המתין לה בסבלנות, בזרועות פתוחות, יודע שיום אחד תגיע –מותירה אחריה שכנים שלא יודעים מה עושים עכשיו ובניין שלא יודע איך ממשיכים מכאן הלאה.