הספר “ורד הלבנון” (2010) שזכה בפרס ביאליק הוא ספר אוטוביוגרפי החושף אותך לעיני כל. בשיחות שלנו חשתי שלא נוח לך בחשיפה או בפומביות וכשקראתי אותו שאלתי את עצמי למה בעצם היית זקוקה לחשיפה הכל כך אינטימית הזו? 

“אני חושבת שבכל ספר פרוזה של ספרות טובה, הסופר חושף את עצמו גם כשהוא לא כותב על עצמו. כלומר הקורא מצליח לקרוא ולפרש בין השורות את האופי של הסופר, את התודעה ואת דרך ראיית העולם. אני לא התכוונתי לכתוב אוטוביוגרפיה ולא היה לי שום צורך לעשות את זה, להיפך. העורך שלי שהיה מודע לסיפור חיי ושורשי הפציר בי וציפה ממני לספר את סיפור חיי. אני סירבתי מפני שלא רציתי לשתף בחוויות חיי שבנו אותי או לחלוק את סיפור חיי עם אחרים כמו למשל, הקשר המיוחד שלי עם סבתא שלי שהייתה לי כמו פייה. לא רציתי לספק את היצר המציצני של אף אחד. הטריגר לכתיבה היה פרוץ מלחמת לבנון השנייה (2006) וההסבר הלא משכנע של אהוד אולמרט שהיה אז ראש הממשלה מדוע יצאנו למלחמה. הכתיבה נבעה מחוויה מכוננת שעברתי במלחמת לבנון הראשונה (1982). הייתי אז חיילת בסוף השירות שלי ולא הסכמתי עם הפלישה לבירות. הלכתי להפגנות, קיטרתי המון והחלטתי לעשות מעשה – לסעוד פצוע שנפצע כי הקריב את עצמו. שירתי בחיל קשר ביפו בבניין גלי צה”ל, עליתי על אוטובוס והגעתי למחלקת השיקום בתל השומר מתוך רצון ללוות כמתנדבת את אחד מפצועי המלחמה. כך נפגשתי עם החייל יונתן שניסה להתאבד שבע שעות לפני שעלה ללבנון, אחרי מריבה טיפשית עם חייל אחר ונותר ‘שבר כלי’ פגוע מוחית, שפרצופו התעוות ואחת מעיניו אבדה – ‘צמח מהלך’ שכבר אי אפשר לשקם. המעשה של יונתן מאוד נגע לליבי והסיפור שלו היה סיפור מכונן בעבורי. למעלה משנה, ישבתי לצידו וסיפרתי לו סיפורים, הכרתי את אימו והתארחתי אצלם בירושלים עד שהעבירו אותו לבית לוינשטיין. וכך, אחרי ששמעתי את אולמרט, לא ישנתי כל הלילה. מעולם לא רציתי לספר את הסיפור הזה מפני שלא רציתי לחלוק בו אבל זה לא הניח לי. החלטתי שאני אספר דרך יונתן, את סיפור חיי. ‘ורד הלבנון’ הפך לסוג של מחאה, צעקה. אחרת לא הייתי כותבת – לפחות לא בצורה כזאת שמשתפת.”