שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר, דחתה בקשת רשות ערעור בפרשת ירושה סוערת בין אחים, וקבעה כי גם צוואה שנחתמה בפני נוטריון אינה חסינה מפני ביטול.

בהחלטתה הבהירה השופטת וילנר כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית המשפט לענייני משפחה אינה מקנה זכות אוטומטית לערעור בגלגול שלישי לבית המשפט העליון. רשות כזו תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית רחבה או כאשר קיים חשש לעיוות דין.

לדבריה, המקרה הנדון נטוע בנסיבות פרטניות של סכסוך משפחתי ואינו מצדיק דיון נוסף. עוד ציינה כי גם כאשר ערכאת הערעור מגיעה לתוצאה שונה מזו של הערכאה הדיונית, ואף כאשר ההכרעה אינה פה אחד, אין בכך כשלעצמו כדי להקים זכות לערעור נוסף.

השופטת וילנר חזרה על ההלכה שלפיה התערבות ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים נעשית בצמצום, אך היא אפשרית במקרים מתאימים. בהקשר זה התייחסה לכך שהצוואה שבוטלה הייתה צוואה נוטריונית — צוואה הנחתמת בפני נוטריון, האמון על בחינת כשירותו של המצווה.

לדבריה, לקביעת הנוטריון יש לייחס משקל ממשי, אולם אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לבחון בדיעבד את מצבו הקוגניטיבי של המצווה, ואף להורות על ביטול הצוואה.

ברקע ההכרעה עומד סכסוך ירושה בין אחים ממושב בדרום. האב המנוח, שניהל במשך שנים משק משפחתי, חתם בסוף שנת 2014 על צוואה שבה הוריש את כל רכושו, כולל המשק, לבן אחד בלבד — זה שטיפל בו לאורך השנים — תוך נישול יתר ילדיו.

חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילת 2015, אובחן האב כסובל ממחלת אלצהיימר בשלב מתקדם. במסגרת הערכת תלות של הביטוח הלאומי תואר כמי שאינו מזהה את סביבתו, מתקשה להתמצא וזקוק להשגחה כמעט מלאה.

לאחר פטירת האב בשנת 2019, הגיש הבן היורש בקשה לקיום הצוואה. האחים המנושלים התנגדו בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בטענה כי אביהם היה דמנטי בעת חתימתה.

לטענתם, כבר בשנת 2013 החלו להופיע סימנים להידרדרות קוגניטיבית, ובמהלך 2014 חווה אירועים של בלבול והתמצאות לקויה. למרות זאת, בדצמבר אותה שנה חתם האב על הצוואה בפני נוטריון, שהתרשם כי הוא מבין את משמעותה — התרשמות שלא התבססה על חוות דעת רפואית.

בעקבות ההתנגדות מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה פסיכיאטרי, שבחן את מצבו של האב על סמך החומר הרפואי. המומחה קבע כי לנוכח קצב התפתחותה האיטי של מחלת האלצהיימר, לא סביר שהאב היה כשיר לחלוטין בעת חתימת הצוואה, במיוחד לאור העובדה שבתוך שלושה חודשים בלבד הגיע לשלב מתקדם של המחלה. בהתאם לכך העריך, בסבירות של 55%–65%, כי האב כבר סבל מאלצהיימר בעת החתימה.

למרות קביעה זו, בית המשפט לענייני משפחה העדיף את עדויות שכניו של המנוח וחברי המושב, שהעידו כי היה צלול בעת חתימת הצוואה.