אל תאמינו להייפ

על פניו, לקומדיית הפשע "מבוסס על סיפור אמיתי" יש את כל המרכיבים להיות להיט: חבר'ה צעירים ויפים, רוצח סדרתי שלא נתפס, ביטים מהירים, דיאלוגים כיפיים, וטוויסטים מפתיעים בעלילה. מה עוד אפשר לרצות מסדרה?

ועדיין משהו בה לא מצליח לתפוס אותנו. זאת משום שלאורך כל הצפייה מצפים מאיתנו להתעלם מהצרצר שבחדר- המצפון שלנו. ג'ימיני קריקט מתהפך בקברו.

יד רוחצת יד מדם

אווה ונייתן הם זוג נשוי שמוצא את עצמו בקצת בעיות כלכליות. לשניהם לא מצליח בעבודה, וכמובן שזה בא בתזמון הכי גרוע שיש, מפני שפתאום יש להם נזילות בבית, וברקע אווה בהריון מתקדם כך שתוך חודשיים הם יצטרכו לפרנס לא רק את עצמם. ואז נכנס לחייהם מאט השרברב- חתיך עוצר נשימה, שמסתבר שבשעות הפנאי שלו באמת דואג לעצור את הנשימה של נשים צעירות. "המרטש מווסט-סייד" זה הכינוי שניתן לרוצח האלמוני, וכאשר אווה ונייתן מבינים שהשרברב המקסים הינו המרטש ולא אחר, הם מקבלים את הארת "ונהפוך הוא" המפורסמת. הם הופכים את הנזילה לעסק נזיל. מריו ולואיג'י מתהפכים בקברם.

די, הרגתם אותנו

האובססיה של אמריקה לרוצחים סדרתיים רק הולכת ומחריפה בשנים האחרונות, בייחוד עם עלייתם של שירותי הסטרימינג שמאפשרים גיוון מטורף בסדרות טלוויזיה. סדרות תיעודיות או עלילתיות על טד בנדי, ג'פרי דאהמר, הרוצח מגולדן סטייט, ועוד, כמעט תמיד מככבות בראש טבלת הצפיות. ובכן, הגיע הזמן שמישהו ידבר על המשיכה החולנית שיש לנו ההמונים לרוצחים סדרתיים, והגיע הזמן שהנושא ידוסקס מחוץ ללימודי תקשורת באוניברסיטאות.

נדמה ש"מבוסס על סיפור אמיתי" באה לתת לנו בדיוק את זה. בקטע של הפוך על הפוך, היא לוקחת זוג תמים ונורמטיבי והופכת אותו לשני אנשים שמנרמלים רוצח סדרתי, עד לרמה שהם עושים איתו עסקים- משיקים פודקאסט שמכניס הרבה כסף ובו הוא מדבר על הרציחות שלו. בניסיון שלא צולח, היוצרים מנסים להשקיט את המצפון שלנו ע"י כך שהרוצח מתחייב שלא להמשיך לרצוח. יש לנו כאן את הגרסה הגרידית לעצות הכמרים המפורסמות: פשעת? תן לנו 12 תפילות הייל מארי, ותבטיח לא לעשות זאת שוב. רק שהפעם אווה ונייתן אומרים: ריטשת? תן לנו כמה ג'ובות ותבטיח שתהיה ילד טוב ירושלים. למרות שאנחנו מתים על קפיטליזם אבסורדי, את הלוקש הזה אנחנו לא בולעים.

לא כל הנוצץ זהב טלוויזיוני הוא

ב"מבוסס על סיפור אמיתי" אנו עדים למה שנקרא Swing and A Miss. ניסיון נחמד לבקר את התעשיות השלמות שנבנו על גופותיהם של קורבנות רצח: אירועי קריימ-קון ענקיים, מיזמי מרצ'נדייס שלמים כדוגמת "פותחן בקבוקים טד בנדי", ומגוון אופורטוניסטים שתופסים טרמפ על אימה ואבל. לו היוצרים היו משקיעים בעלילה ודינמיקה בין דמויות שיתיישבו לנו עם ההיגיון הבריא, הניסיון הזה היה גם מצליח. היינו יכולים להיות מבודרים וגם מבוקרים. בפועל, לקראת הסוף אנחנו רק מעוצבנים.

למרות המגניבות הבלתי נדלית של הדמויות + המשחק המצוין, הן לא עוברות את מבחן האותנטיות. להתחבר לרוצח סדרתי ללא נקיפות מצפון, זה לא עובר מסך. חבל ש"מבוסס על סיפור אמיתי" פשוט לא מרגישה אמיתית.

לסיכום

לסיכום, ז'אנר ה"פשע אמיתי" הופך לפופולארי יותר ויותר ומביא עימו לא מעט ביקורות, ובצדק. לצערי "מבוסס על סיפור אמיתי" לא עושה צדק עם הצופים, ולא מבקרת את הז'אנר בדרך שנוכל להתחבר אליה. הייתי מגדירה את הסדרה כנוסחה הקלאסית שבה הניתוח הצליח והחולה מת. אפשר בהחלט להעביר איתה את הזמן בכיף, אבל מומלץ להנמיך ציפיות.