

"אחי היחיד עמוס, היה צעיר ממני בארבע וחצי שני והייתי קשור אליו מאד. נפילתו במלחמת יום הכיפורים שינתה לי את החיים. ברמה האישית – דחיתי הצעות עבודה בארץ ובחו"ל, כי היה ברור שעלי להיות קרוב וצמוד להורי השבורים, שורדי שואה ששכלו את בנם. היה לי ברור שמעתה והלאה וכל עוד הם חיים – יש דברים שלא אעשה. וברמה הפנימית, מותו של עמוס היה כאילו איבדתי בן. אני גידלתי את עמוס, שנולד בארץ זמן קצר לאחר עלייתנו לכאן מרומניה. במבט לאחור אני יכול להגיד שאמי הייתה פוסט-טראומתית וזה השפיע על הבית, ואבי גונן עליה מאד. כך גדלנו. אבי, שמיד לאחר קרבות תש"ח התגייס לשורות המשטרה, היה הרבה מחוץ לבית, ויצא שאני גידלתי את עמוס כמו אבא, וכל חייו הקצרים – דאגתי לו"- את הדברים הכואבים האלה אומר צביקה ניר, (77), עורך דין, סופר, משורר, ובשמונה השנים האחרונות גם יו"ר מוערך של אגודת הסופרים העברים בישראל.


מכתיבת תשבצים ללימודי משפטים
צביקה, יליד רומניה, עלה עם הוריו לארץ עם קום המדינה והמשפחה התיישבה בקרית טבעון, אליה הוא קשור עד היום, למרות שהתגוררו שם שנים מועטות. משם עברו לרמת גן שבה התעצבה אישיותו. הוא סיים את תיכון 'אהל שם' במגמה ריאלית ומגיל 13 עבד כדי לסייע להורים במימון הלימודים שלו, הן בתיכון והן בהמשך, באוניברסיטה. כבר כילד בגיל 13 כתב את מרבית חוברות התשבצים בארץ, בעילום שם "והרווחתי אז יותר ממה שאבי הרוויח במשטרה"- הוא אומר. עם גיוסו ב-65' הגיע, לגמרי במקרה, ל'ענף היסטוריה' של צה"ל ונשאר שם שנים ארוכות. בתום השירות הסדיר הוא שירת שם במילואים ולאחר מכן כאזרח עובד צה"ל, ובסך הכל עשה שם 35 שנים.
בתום שירותו הצבאי, למד משפטים. "רציתי ספרות אבל זה היה רק בלימודי בוקר ואני הייתי חייב ללמוד בערב ולהתפרנס ביום"- הוא מספר – "התיקון שלי הגיע כשבגיל 59 סיימתי תואר שני בהצטיינות בתורת הספרות הכללית, והפעם אלה היו לימודים בהנאה גדולה, בניגוד ללימודי המשפטים.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, מצא את עצמו בבור בקריה, מקבל דיווחים מכל החזיתות, רושם ביומני המבצעים, ומעביר דיווחים מרוכזים כל 6 שעות למקבלי ההחלטות.
באותה תקופה גם היה פעיל ציבורי במפלגת הליברלים העצמאיים (ל"ע). הוא עלה על מסלול פוליטי ובבחירות לכנסת ה-9 מוקם במקום הרביעי ברשימת המפלגה, בבחירות לכנסת ה-12 מוקם שלישי ברשימת שינוי, ונכנס לכנסת השלוש עשרה בשלהי כהונתה מטעם מפלגת העבודה אך לא הספיק להצהיר אמונים לפני התפזרותה.
"זה היה היום הקשה בחיי"
במלחמת יום-הכיפורים שירת עמוס ניר בן ה-22 כקשר שריון בקרבות הבלימה שנערכו בסיני. הוא נפל בקרבות שנערכו בעיר סואץ, ב-24 באוקטובר 1973 כאשר יחידתו נתקלה בכוח קומנדו מצרי.
"במהלך המלחמה עוד תקשרנו מידי פעם. אני עבדתי אז במחלקה להיסטוריה של צה"ל, ובאכ"א בנינו שאלונים לדובב את הפצועים בבתי החולים במטרה להוציא מהם מידע על האחרים, שמהם לא שמענו ולא ידענו מה עלה בגורלם. כל ערב היינו מרכזים את המידע שנאסף ועוברים עליו. כשנותק הקשר שלי עם עמוס, עברתי שוב על כל השאלונים ומצאתי שני חיילים שהזכירו שאחי חטף כדור בראש בעיר סואץ" – משחזר ניר את הימים הקשים – "עשיתי סיור בכל בתי החולים בארץ עד ה-1 בנובמבר. עוד קיוויתי. לבסוף הבנתי. ברבנות מצאתי את התיק האישי שלו עם מעט חפצים אישיים, ומהתיק הבנתי שהוא כבר קבור בבית קברות צבאי ארעי! זה היה היום הקשה בחיי ועוד עמדה לפני משימה איומה: להודיע להורי, שורדי השואה, כשאמי אז בת 49 ואבי בן 51. אמרו לי ללכת הביתה, ושתבוא משלחת למחרת להודיע להורים. אמרתי: 'אתם נורמלים? אני יכול ללכת הביתה עכשיו? ההורים שלי יושבים בייאוש'. אמרו: 'לא, פקודות מטכ"ל'."
"נכנסתי ללשכה של הרמטכ"ל דדו, והוא הסכים שאם אני לוקח איתי שני סגני אלופים ועובר דרך הרופא המשפחתי, שאלך להודיע להורים. כשהגעתי לרופא המשפחתי וביקשתי שיצטרף אלינו, הוא אמר שהוא לא יכול לבוא כי הוא מכיר את אמא שלי וטיפל בה. זה הרגע שאיבדתי את העשתונות, נתתי לו סטירה ובעצם גררתי אותו לעבר הבית של הוריי. אמי פתחה את הדלת ואמרה: 'תגיד לי שהוא פצוע!' אמא צעקה מאד ואבא בכה וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה"- מספר ניר – "אמי, שסירבה לקבל את עובדת מותו של בנה, הסתגרה בחדרה במשך שנה וחצי וסירבה לצאת. אבי, שכבר היה קצין במשטרת ישראל, היה חייב לחזור לעבודתו. הם היו זוג מגיל העשרה והייתה ביניהם אהבה עצומה, ועכשיו הכל פתאום התפרק. היא סגורה בחדר והוא הרבה ללכת לבית הקברות. לאחר ארבע שנים, שבמהלכן חלה בכל המחלות האפשריות, הוא מת"

"רק 'אח'"
הוא זוכר כי כשאחיו השתחרר מצה"ל הוא הציע, בשל קשריו, ל'סדר' לו משהו בצבא ועמוס ענה: 'עד מתי עוד תעזור לי'? "אחרי האסון, אמי האשימה אותי שהוא נהרג כי לא 'סידרתי' לו וזה מייסר אותי עד היום. זה משא על הנשמה שלא דיברתי עליו".
כשנולדה הבת הבכורה נועה, בדיוק שנה לאחר פרוץ המלחמה, קיוו צביקה ורעייתו דליה שהאווירה בבית תשתנה קצת. הם גרו ממש בסמוך לאם וחשבו שעכשיו הנכדה תשמח אותה – אך זה לא קרה. ב-'77 נולדה הבת השנייה נעמה, וב-'83 נולדה עתליה.
"בלי אשתי לא הייתי עומד בכל הדבר הנורא הזה. אח שכול מוצא עצמו מטפל בהורים בעוד הוא עצמו לא נחשב בעצם, הוא 'רק' אח, וזה דבר נורא. אנחנו, האחים השכולים, היינו שקופים"- הוא אומר – "אמי לא הניחה לאיש להיכנס אליה. רק אשתי הייתה היחידה שיכלה להיכנס לביתה ולשוחח איתה".
"אופי הרפתקני או אתגרי"
בשנת 1984, התמנה למנכ"ל חברה ביטחונית, תפקיד שמילא עד 93' והיה נשאר שם ברצון, אלמלא שכנע אותו יצחק רבין לרוץ לרשות עיריית רמת גן. הוא עצמו היה אז במקום ה-46 ברשימת העבודה. ניר נענה, התפטר מהמנכ"לות, רץ מול צבי בר והפסיד. "כנראה שיש לי אופי הרפתקני או אתגרי"- הוא צוחק – "לאחר הבחירות פתחתי ברמת גן משרד קטן אבל שלי, שבהדרגה נותב לתחום הנדל"ן וגדל מאד. חשבתי אז שאני מכין בסיס לבנותי אבל הן הלכו בדרך שלהן. הגדולה כיום רשמת בבית המשפט בתל אביב והשנייה בפרקליטות, בכיוון הפלילי. במקביל הייתי חבר במועצת העיר רמת גן קרוב ל-30 שנה. לפני פרישתי ב-2013 הספקתי לייסד את 'פרס רמת גן לספרות' ויזמתי גם את פרוייקט שירי משוררים במסלולי הליכה בעיר".
ספרו הראשון, 'היד שהוציאה אותי להורג', יצא ב-2012. שנה לאחר מכן יצא רומן שני וכעבור שלוש שנים – רומן שלישי. הוא מודה שכתיבת פרוזה קלה לו יותר מכתיבת שירה וספר שיריו הראשון יצא ב-2017 ושנתיים אחריו ספר שירה נוסף.
"אחרי שני הרומנים הראשונים פנו אלי בבקשה להצטרף לאגודת הסופרים – גוף שכלל לא ידעתי על קיומו. וכך, החל מחודש דצמבר 2015 אני מכהן כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים במדינת ישראל. במהלך השנים, עשיתי עבודה קשה ומאומצת, ובעיקר עם חשיבה עסקית וכך גם הצלחתי לגרום לכך שמכון 'גנזים' יקבל מעמד של 'מרכז מורשת' ודרך הספרייה הלאומית אנחנו מקבלים תקציב. זו כבר הקדנציה השלישית שלי, כשבמקביל אני גם משמש בעצם כ'המנהל האמנותי' של המקום ודואג למפגשי ואירועי תרבות במקום הזה, שחזר לחיים אחרי הרבה שנות שיתוק".
בשעות הפנאי שלו מבלה צביקה בהנאה גדולה עם נכדיו שהוא מחשיב אותם לחברים טובים שלו. יחד הולכים לאופרה, מטיילים או פותרים תשבצים.

שיחה אישית עם רן קוניק ראש עיריית גבעתיים

פרויקטי ההתחדשות עירונית בצפון מערב גבעתיים על הגבול עם ת"א: מגדלים של 45 ו-32 קומות, מטרו וצירים ירוקים

האמנית עדנה שגב מחברת בין עבר, הווה ויצירה בסטודיו בגבעתיים

לביא מור הוא רק בן 12, עולה לכיתה ז' בבית ספר כצנלסון והוא כבר המדבב בתפקיד הראשי בסרט 'אליאו' של דיסני ופיקסאר. דור שני לדיבוב

מצומת שבו כמעט איבדה את חייה ועד למוקד העתידי של המטרו וההתחדשות העירונית: הסיפור האישי שמחבר בין זיכרונות, בטיחות והעתיד של אחד הצירים המרכזיים בגבעתיים

יש מורים שנשארים איתך לכל החיים
את אבי זילברמן פגשתי לראשונה כשהיה המורה שלי לחינוך גופני בתיכון שמעון בן צבי בגבעתיים.

איציק רובין עוסק בהתנדבות בכל שעות היממה, בקרוב הוא ימונה בפעם השנייה לנשיא "ליונס גור אריה", הוא מוכר בגבעתיים בזכות המצלמה איתה הוא מקפיד לתעד ארועים ובזכות המעורבות הקהילתית המופלאה שלו

יגאל אונא מגן הסייבר הבכיר במדינה, כראש מערך הסייבר הלאומי ● מכהן כנשיא בית הספר ללימודי סייבר

ראיון עם עו"ד התחדשות עירונית רוית סיני

ה-AI ) משביח את הגבולות של שוק הנדל"ן ומספק כלים חדשניים המייעלים ומשדרגים את התהליך.

מצומת שבו כמעט איבדה את חייה ועד למוקד העתידי של המטרו וההתחדשות העירונית: הסיפור האישי שמחבר בין זיכרונות, בטיחות והעתיד של אחד הצירים המרכזיים בגבעתיים

הערבויות, מנגנוני ההגנה, חלוקת ההוצאות וסמכויות נציגות הדיירים הם שיקבעו אם פרויקט ההתחדשות יהפוך להזדמנות גדולה, או לסיכון יקר. כך תדעו מה חייב להופיע בהסכם לפני שחותמים

האשליה של ידועים בציבור:
רק אחרי 15 שנים ביחד הם גילו שכל אחד מהם חי במציאות אחרת

האם הייתם מסכנים מיליון שקלים רק כדי להימנע משיחה מביכה עם בן או בת הזוג?

"הדילמה הכי רגישה של ההתחדשות העירונית היא איך משמרים את ה-Genius Loci (בלטינית: רוח המקום) זהו מושג המתאר את האווירה, האופי הייחודי, והזהות התרבותית או ההיסטורית של מיקום מסוים"

"חשוב להבין שהתחדשות עירונית היא מרתון ולא ספרינט. פרויקט ממוצע נמשך שנים רבות. דווקא משום כך ההסכם חייב לצפות מראש את כל התרחישים האפשריים…"

מצומת שבו כמעט איבדה את חייה ועד למוקד העתידי של המטרו וההתחדשות העירונית: הסיפור האישי שמחבר בין זיכרונות, בטיחות והעתיד של אחד הצירים המרכזיים בגבעתיים

הריבית השתנתה, החיים השתנו וגם המשכנתה שלכם אולי כבר לא מתאימה. לפני שממשיכים לשלם כרגיל, כדאי לעצור ולבדוק כמה באמת עולה לכם המשכנתה לאורך השנים.

הערבויות, מנגנוני ההגנה, חלוקת ההוצאות וסמכויות נציגות הדיירים הם שיקבעו אם פרויקט ההתחדשות יהפוך להזדמנות גדולה, או לסיכון יקר. כך תדעו מה חייב להופיע בהסכם לפני שחותמים

״כשאנו עומדים בפינת רחוב ספיר ברמת גן, על התפר, שבין שטחי אוניברסיטת בר-אילן, שיבא ורמת אפעל, המפגש עם השלט אינו רק פרק בהיסטוריה. הוא שיעור חשוב בתכנון עירוני ובזיכרון מרחבי״

"צוואה היא לא רק מסמך משפטי ואנשים אינם מורישים רק כסף או דירה. הם מורישים גם סיפור, תחושה ומסר אחרון ליקיריהם ואהובי ליבם"

"הדילמה הכי רגישה של ההתחדשות העירונית היא איך משמרים את ה-Genius Loci (בלטינית: רוח המקום) זהו מושג המתאר את האווירה, האופי הייחודי, והזהות התרבותית או ההיסטורית של מיקום מסוים"

הדירה החדשה היא רק חלק מהסיפור: האותיות הקטנות בהסכם עלולות להגביל אתכם במשך שנים, לייקר את העסקה ואף למנוע מכם למכור את הדירה כשתזדקקו לכך

האם הייתם מסכנים מיליון שקלים רק כדי להימנע משיחה מביכה עם בן או בת הזוג?

"קהילה זקוקה לשייכות וגבולות גיאוגרפיים המעצבים את המרחב, אך לא את תושביו. התחדשות אמיתית מתרחשת, כשאנחנו מצליחים להפוך את זירות הבנייה והצפיפות למרחב חי, נושם ומלכד. המרחב צריך לשרת את הציבור ולא להתאים את התושבים לתכנון"

האשליה של ידועים בציבור:
רק אחרי 15 שנים ביחד הם גילו שכל אחד מהם חי במציאות אחרת

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!


