רשימת הפתרונות לייעול וקידום מיזמי התחדשות עירונית

חשיבותם של מיזמי ההתחדשות העירונית לעתיד אזרחי ישראל, ומנגד הקשיים והמורכבות בדרך להגשמתם, ידועים היטב לא רק ליזמים ולבעלי הדירות כי אם גם לקובעי המדיניות. לפני קצת יותר משנה נרשמה פריצת דרך בנושא, כשצוות משותף של משרד המשפטים והרשות הממשלתית להתחדשות עירונית פירסם מסמך מפורט ובו שורה של כלים להסרת החסמים המרכזיים בענף. בשל הסחרור הפוליטי ובהיעדר ממשלה, מאז ועד היום הצעדים האלה לא עוגנו בחקיקה מחייבת.

בחרתי לנתח ולהסביר אותם כי אולי כעת עם הקמת הממשלה, ההצעות אפילו ייושמו!

לשכוח מ-100%:

כל מי שעוסק בקידום פרויקטים של התחדשות עירונית מכיר היטב את הקושי שבהשגת הסכמה מלאה של כל בעלי הדירות. למרות זאת, כדי להגיש תב"ע (תוכנית בניין עיר) שתאפשר הריסה ובנייה מחדש של בניינים שלא עומדים בתנאים לפרויקטים מעין אלה, נדרשת הסכמה של כל בעלי הדירות במתחם הרלוונטי. התוצאה – התנגדות של בעל דירה אחד ויחיד בבניין יכולה לסכל פרויקט שלם.

הצוות המשותף של הרשות הממשלתית ומשרד המשפטים הציע לתקן את החוק כך שיאפשר להגיש במקרים אלו תוכנית הריסה ובנייה ברוב מופחת של 60% ולא 80% מהבעלים– כפי שנעשה לגבי מתחמים שכן עונים על דרישות התמ"א ו/או שעומדים בתנאים להכרזה כמתחמי פינוי-בינוי. אין ספק כי על הממשלה ומוסדות התכנון להמשיך ולדחוף לכיוון הזה. השגת הסכמה מצד 80% מהדיירים מקשה מאוד ומאפשרת פתח לסחטנים וסרבנים לחבל לרוב שכן רוצים לממש את הפרויקט מסיבות ומניעים שנובעים בדרך כלל משיקולים פסולים וזרים,

דירות לחוד ורכוש משותף לחוד:

הרוב הדרוש לקידום פרויקט תמ"א 38  הוא 80% מבעלי הדירות, שלדירותיהם מוצמדים 80% מהרכוש המשותף. ברי כי אין בדבר הזה צורך, והוא רק מסרבל את ההליך להשגת הרוב הדרוש. הצוות המשותף גם הוא היה סבור כך, והציע כי בחישוב הרוב הדרוש לא ייכלל השטח המשותף המוצמד לדירות. כלומר, שהחישוב יעשה על בסיס מספר הדירות וללא קשר לחלק ברכוש המשותף.

הרחבת מעגל התובעים:

כיום רשאים להגיש תביעה כנגד דייר סרבן רק בעלי הדירות האחרים בבניין או במתחם. מנסחי המסמך היו סבורים, ובצדק, כי יש לתקן את החוק כך שגם יזם הפרויקט יהא רשאי להגיש את התביעה כנגד הדייר הסרבן, ואפילו המדינה עצמה – במקרים בהם היא זו שמקדמת את הפרויקט וישנו אינטרס ציבורי לכך.