סיפורה של סדרה שיכלה להיות מעולה

"קופנהגן קאובוי" הייתה יכולה להיות הום-ראן, אלמלא ההתעקשות של היוצר להפוך אותה ליצירת אמנות ולא ליצירה טלוויזיונית. בניסיון לחולל אצלנו כנראה איזה התקף פסיכוטי בשם האמנות, הסדרה עובדת חזק על קונטרסטים- מצד אחד מורחת אותנו בסצנות איטיות להחריד, ומצד שני מתנפלת עלינו עם אורות מהבהבים ופסקול מחריש אוזניים. היא כולה אזעקה אחת גדולה, אך מדובר באזעקת שווא.

כל אחד והמזל שלו

מיו היא נערה בת 18 שנחשבת לקמע אנושי. השמועות אומרות שהיא מפיצה מזל, וככזו היא נסחרה מגיל צעיר, עד שהגיעה לביתה של אישה מבוגרת שכל מבוקשה הוא להיכנס להריון. אבל, בדומה לכניסה התמימה של עמי ותמי לבית המכשפה, מיו מוצאת את עצמה נוכחת בפני רוע בל יתואר. מסתבר שהאישה ואחיה מפתים צעירות עניות להגיע לדנמרק במסווה של עבודת דוגמנות, ואז לוקחים להן את הדרכון והופכים אותן לזונות בעל כורחן. אמנם מיו לא מיועדת לעבודות מן הסוג הזה, אבל עדיין, היא הגיעה לגיהינום, כפי שאחת הבנות מסבירה לה.

או שמא מיו הביאה את הגיהינום איתה?

נעים להכיר

מיו היא נערה כחושה ושקטה, אך משדרת עוצמה מרתיעה. הדמות המשונה שלה נפלאה בעיניי, ונדמה שנתפרה בדיוק למידותיה של השחקנית שמגלמת אותה. כמו קריקטורה שיצאה מדפי הקומיקס, מיו האניגמטית לבושה כמעט תמיד באותה חליפה כחולה ומכופתרת עד הסנטר, וכמעט שלא משנה הבעות פנים. זה מעורר תהיות אצלנו הצופים, וכך זה אמור. משהו בה שונה מדי משאר בני האדם. כאן הפן האמנותי בסדרה דווקא משחק לטובתה. השקט הרועם של מיו שגובל בביזאר, יחד עם המראה הקצת חייזרי שלה, עוברים מסך באופן משובח. הגיבורה היא מלאכת מחשבת- הן בלבוש הבולט והן בהתנהגות הלכאורה לא בולטת.

בהמשך העלילה מיו משתלבת בקבוצות נוספות של אנשים מרושעים מסוגים שונים, ולשמחתי אנחנו מגלים עליה אפילו עוד כמה יכולות חבויות ודי מוזרות. הדמות ההזויה הזו לא מוכרת לי משום מקום, ולכן היא אחת מנקודות האור שבסדרה. דמויות מוזרות-עוצמתיות כמו מיו מרעידות לנו את המרקע, ובאופן כללי הייתי רוצה לראות עוד דמויות כאלו מקבלות את קדמת הבמה.

איך הסיבולת עין-אוזן שלכם?

תתכוננו, כי "קופנהגן קאובוי" הולכת לתקוף אתכם. תחת האצטלה של דימויים חשובים, אנו נלקחים לתוך עולם חשוך וקודר, ואז מופצצים באורות בוהקים ומוזיקה גרנדיוזית. מדובר בהבהובים פראיים שהופכים לבליל של צבעים וצלילים על גבול הצורם לעין ולאוזן. הווליום כמעט מכאיב לאוזניים, האורות תיאטרליים מדי, והצילום סובל ממינון יתר של סיבובי מצלמה ב-360°. כל אלו אמורים לתת לנו אפקט דרמטי של מעין מופע אור-קולי מסחרר, אבל התוצאה היא יותר כמו מטרד סביבתי. חבל שהיוצר בחר לשסות בנו את האמירה האמנותית שלו, במקום לאפשר לנו להיות מסוקרנים ממנה ולהיפתח אליה לבד.

לא סוחבת בעלייה

"קופנהגן קאובוי" איננה מומלצת לבעלי סבלנות חלשה. אמנם הדיאלוגים בסדרה חזקים במיוחד ומושקעים, ואנחנו ממש לא רוצים לפספס אותם, אבל הקצב האיטי של הביטים בסצנות הורס לנו הכול. האווירה סטטית מדי, העלילה מתמהמהת, והאצבע מושכת לכיוון ה-דלג קדימה. כדיי לסחוב עם הסדרה עד הסוף, צריך לקחת נשימה עמוקה ולהחביא את השלט.

לסיכום, "קופנהגן קאובוי" קרובה מאוד ללהיות תענוג אמיתי, אבל היא אמנותית מדי, איטית מדי, ומתאמצת מדי.